פרק ו' – הרמב"ם עוסק בפרק ב' מן החלק הראשון בפרוש של חטאו של אדם הראשון בפרשת עץ הדעת

וכך פותח הרמב"ם את הנושא:

"הקשה לי איש חכם זה לו שנים קושיא גדולה. צריך להתבונן בקושיא ובתשובתנו בפרוקה… אמר המקשה יראה מפשוטו של כתוב כי הכוונה הראשונה באדם, שיהיה כשאר בעלי חיים אין לו שכל ולא מחשבה, ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע, וכאשר המרה, הביא לו מריו זה השלמות הגדול המיוחד באדם, והוא שתהיה לו זאת בהכרה הנמצאת בנו אשר היא הנכבד מן הענינים הנמצאים בנו ובה נתעצם.
וזה הפלא, שיהא ענשו על מריו – תת לו שלמות שלא היה לו והוא – השכל".

החכם הבלתי מזוהה שאל את הרמב"ם שאלה הנוגע לבריאת האדם וציוויו שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע, והחכם הזר מניח שהאדם בבריאתו היה כשאר בעלי החיים, ללא כושר הבחנה בין טוב לרע וללא תבונה ושכל. והנה כאשר עבר על הציווי האלקי לא זו בלבד שהוא לא נענש אלא קיבל שכר גדול מאד. הוא קיבל שלמות שלא היתה לו, והוא השכל.

היתכן כדבר הזה? האם כך נוהג הקב"ה עם מי שהמרה את פיו ועבר על ציוויו?

הרמב"ם מרצה בתחילת הפרק הרצאה מדוקדקת על ההבדל בין ספר התורה לשאר הספרים, וכי יש לגשת לספר התורה בכלים שונים מאלו הנהוגים בכל ספרות אחרת. ספר התורה לפי הרמב"ם הוא ספר "שהוא ה'שרת הראשונים והאחרונים". לפיכך יש לגשת אליו גישה מעמיקה ואין להסתפק בקריאה שטחית הגורמת לאי הבנת המכוון במקרא.

הרמב"ם משיב לאותו חכם –

א. "השכל אשר השפיע ה' על האדם – והוא שלמותו האחרון הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו".

זו הנחת יסוד אכסיומטית ראשונה – בכך דוחה הרמב"ם את הנחתו של אותו חכם, הסבור שאדם נולד ונוצר כבעלי חיים. האדם היה בעל שכל לפני חטא ונשאר בעל שכל לאחר חטא. האדם נברא בצלם אלקים ובדמותו.

ב. כבעל שכל, נצטווה האדם שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע, כי אין מצווים אלא למי שהוא בעל שכל. אין מצווים לבהמות, אלא קושרים אותם למונעם מהזיק.

ג. בשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר. ואבחנה זו היתה בו באדם קודם חטאו בשלמות. לעומת המושגים האוביקטיביים של אמת ושקר – ישנם גם מושגים סוביקטיביים של טוב ורע. האדם בבריאתו על ידי הבורא ניחן בכישרון האבחנה המוחלט של אמת ושקר והיו בו גם האבחנות הסוביקטיביות של טוב ורע. אלא שזכות שכלו וראייתו –  איפשרה לו לחבר את האמת עם הטוב ואת השקר עם הרע. היות והאדם נברא בצלם אלקים בשלמות עליונה, במדרגתו הגבוהה לא נטה להשתמש במושגים של טוב ורע כי אצלו האמת והשקר הם שקבעו את מהלכיו. טוב ורע שייכים יותר לענינים של  תאוות וחושים גשמיים שאצלו הם לא היה עיקר.

ד. אם כך הדבר – כיצד חטא אדם הראשון ועבר על צוויו של האלקים שלא יאכל מעץ הדעת טוב ורע מדוע שכלו לא מנע ממנו את העבירה? התשובה לכך היא פשוטה – האדם שנאמר עליו "ותחסרהו מעט מאלקים" ניחן גם בכח הבחירה החפשית, ועל כן למרות שהוא נצטווה על ידי ה' שלא לאכול מעץ הדעת, היתה לו האפשרות לאכול מעץ הדעת.  אילו האדם היה נשאר איתן במעלותיו – לא היה חוטא. אך הוא נתפתה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאת חושיו הגשמיות, וראיה לכך הפסוק – "כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעינים" (בר', ג' ו') נענש אדם הראשון ענש כבד מאוד.  ה' שלל מן האדם את ההשגה השכלית המוחלטת שהיתה לו לפני החטא, ונשקע במושגים יחסיים של התגנות והתנאות, ומעכשיו מושגיו נתערבבו עם מושגים של טוב ורע.
כושר ההכרעה של האדם נשתבש, מושגי האמת והשקר נתערבבו עם מושגי הטוב והרע, ושיקול דעתו נשתבש. מכאן ואילך כשיעמוד האדם בצומת דרכים של בחירה עקרונית, לא יהיה לו כל כך ברור במה לבחור – כי אורות מושגי האמת והשקר התעממו מכח הנטיה למושגי טוב ורע, האם שקר הוא רע, או שבנסיבות מסוימות הוא דוקא הטוב. האם אמת הוא טוב או שפעמים ובנסיונות החיים, אמת יכולה להיות גם רע.

וכך משיב הרמב"ם לחכם ששאלו, האדם לא קיבל פרס על המרותו פי אלקיו, אלא קיבל עונש כבד מאד. מעכשיו, אחרי החטא יחפש האדם את הדרך אל האמת תוך הערמת קשיים גדולים שהוא הערים על עצמו, כשהעדיף להתפתות וללכת, אחרי הטוב והרע במקום האמת והשקר. האדם לא מצא קודם החטא כל גנות בענין גלות הערווה, כך בראו ה' ואין בכך כל גנות. אבל משהשקיע עצמו בענינים של טוב ורע, ואכל מעץ הדעת, הרגיש עכשיו את הגנות שבערווה, והלך והתחבא. האדם ירד במדרגתו ולא עלה במדרגתו. מעתה כדי להגיע למצבו של לפני החטא צריך האדם  להשקיע כוחות אדירים, כדי לסנן את הערכים מן הפסולת הנטפלת אליהם בשל נטיותיו הגשמיות ונגיעותיו הפסולות.

האם יכול האדם להגיע אל האמת?

התשובה לכך היא חיובית, אלא שהדרך אל האמת רצופה בנסיונות, בלבטים, בספקות, בחוסר ודאות -ובשיקול דעת בלתי זך ובלתי טהור.

נחזור לשלשת האישים שהזכרנו ונביט במעשיהם לאור דברי הרמב"ם בספר מורה נבוכים.

ראובן

ראובן ידע שחובתו בעולמו – למנוע פגיעה ביוסף, זו האמת. לכן טיכס עצה למנוע מן האמור לפגוע בו. לבסוף הוא לא הצליח להציל את יוסף כי הוא עצמו היה בלבטים – האם הוא צודק או אולי האחים צודקים שגזרו מיתה על יוסף. הספקות האלה מנעו מראובן לזכות לעשות מעשה שלם ומושלם – לקחת את יוסף מיד אל אביו – לא להטילו לבור – אם כך היה פועל מכירת יוסף היתה נמנעת. אילו העריך ראובן את חובתו במאזני האמת, היה מציל בפועל את יוסף. אלא שנתערבו לו לראובן מושגי הטוב והרע הבלתי מוחלטים. אולי לא טוב להחזירו אלא להענישו כפי שהאחים טוענים מי אומר שזה נכון, אולי זה נכון. האמת כאן לא הצטלבה עם הטוב. וכך לא זכה ראובן. יחד עם זה הכתוב מעיד עליו שהתכוון לשם שמים להציל את יוסף בהצעתו להשליכו לבור. אלא כיון שלא עשה את זה בלב שמח ובלבב שלם – לא היתה לו סייעתא דשמיא לעמוד בתקיפות כנגד האחים, ולבחור בדרך האמת – להשיבו אל אביו.

בועז

בועז ידע שחובתו בעולמו – לקרב את נעמי ורות, קרובותיו העניות שהאחת אלמנה ושכולה, והשניה אלמנה. הכתוב מעיד עליו שהרגיש שצריך לקרב את רות, מתוך מודעותו לחובתו כלפי קרובתו, מדין "ומבשרך לא תתעלם". זו היתה האמת המוחלטת שהיתה צריכה להדריכו. ואילו פעל כך – לא היו חז"ל תופסים אותו ומבקרים אותו על נתינה מועטת "ויצבט לה קלי" לעומת עגלים מפוטמים. למה אם כן בועז לא פעל כך? בועז לא פעל כך – מפני שמול האמת הזאת, עמדו שיקולים זרים. שיקולים יחסיים של "מה יאמרו" שמא חשדו בו שמקרב את רות, כי נתן עיניו בה. על כן הסתפק בועז בנתינה מועטת, ולא זכה לעשות את חובתו כלפי רות – מדעתו הוא. שבועות ארוכים עברו מאז שבו רות ונעמי לבית לחם – ובועז לא פעל על פי מדת האמת המתחייבת. וכל זה קרה כיון שלא עשה את חובתו, בלב שמח ובלבב שלם. ה"שמא יאמרו" שיתק את מידת האמת ונתן מקום לטעות ולהסתפק במועט.

אהרן

אהרן יצא בשמחת הלב להקביל פני אחיו משה, הבא לגאול את ישראל ממצרים. השמחה שבלבו לא פרצה החוצה, הוא לא הביא למפגש שלו עם משה – תופים ומחולות. על פי האמת – היה צריך אהרן להביא תופים ומחולות ולגלות את שמחת לבו החוצה. אך כאן נכנס חישוב אחר, שמא אסור לו לשמוח על הבשורה של הנהגת משה אחיו, כי שמחתו עלולה להתפרש כשמחת הורדת עול ההנהגה של כלל ישראל. וכדי להמנע מכך הסתפק בשמחת הלב הפנימית. "וראך ושמח בלבו" – את זה קיים. אך "בלבב שלם" לא קיים אהרן, כי לא היתה לו ההרגשה של לבב שלם בשמחתו. גם ענוות יתר זו – גרמה לחז"ל לבקרו – אילו היה יודע שהקב"ה יכתוב עליו בתורה היה מביא, תופים ומחולות. זו היתה צריכה להיות דרך האמת.