הישיבות בערים

ישנם שני כיוונים מקובלים להגדרת השליחות בעיר – הסגולי והמעשי. הראשון מפנה את הזרקור למישור רוחני – עצם החיים יחד בעיר וההשפעה הפנימית של לימוד התורה. והשני מייחס למישור הגלוי את עיקר השליחות. הוא מפנה את מירב המאמצים לחזק את קיום המצוות ולקדם את החברה במישורים כלכליים וחברתיים.

ניתן לחדד את הדברים ולומר שהאוחזים בדרך הסגולית מפנים את עיקר הדגש למושג "ישיבה", בעוד הדרך המעשית מעמידה במרכז את "העיר". שמצד ריבוי וחיזוק לימוד התורה, לכאורה, לא משנה היכן הוא נעשה. ומצד חיזוק הציבור הישראלי בכללו – עיקר הדגש הוא על פעולות חינוכיות המכוונות ישירות אליו. והמשותף לשתי הדרכים שהחיבור בין שני המושגים, והקמת ה"ישיבות בערים" אינו עומד במרכז התביעה הרוחנית העומדת בפני הציבור.

עם זאת, המציאות הרוחנית בה ציבור רחב בעם ישראל מצוי הופכת את התביעה להאיר באור תורה את הערים למשימה שאי אפשר להתעלם ממנה. ובמיוחד שיש מקומות בהם החיפוש הרוחני האמור חדר כבר לרובד המודע ורבים, כיחידים וכציבור, מבקשים מלומדי התורה מענה.

מתוך כך הוקמה ישיבת כרמי-אל בכרמיאל. תושבים בעיר הבינו שיהיה טוב יותר לעיר כולה כאשר יהיה בתוכה מרכז רוחני אמיתי. הם דחפו להקמת הישיבה במגמה שתרומם את הרף הרוחני המוצב בפני הנוער, תאיר דרך לרבים ותגדל את הופעת התורה בעיר. מתוך ענווה אמיתית, הם לא הגדירו את דרך הפעולה, אלא, השאירו בידי ההנהגה התורנית את פילוס הדרך ועיצובה. ומכאן הולך ונמשך הבירור הרוחני וסדרי הופעתו המעשיים יחדיו. לגלות את החיבור האמיתי והשורשי בניהם. שיהיו מפרים זה את זה בריבוי ברכה ושלום, בעזרת ה' יתברך.

א. השאלה המרכזית

מה המשמעות שתורה מביאה לידי זהירות?

"אמר רבי פינחס בן יאיר: תורה מביאה ליד זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות…"

עבודה זרה דף כ' ע"ב

הסולם המוסרי שמשרטט רבי פינחס בן יאיר מורכב משלבים שונים. בדבריו הוא מלמדנו שיש לעלות שלב אחרי שלב, קומה על גבי קומה ולקנות את השלמות. השלב הראשון הוא לימוד התורה. היא, מכוח עליונותה, הושמה לפני בני ישראל, כדברי המהר"ל בהקדמה לתפארת ישראל, וכל אחד יכול ללומדה. כל יחיד, באשר הוא צריך ללמוד תורה ולהתחיל את המסע המוסרי הפנימי בדרך לחשיפת עצמיותו וגילוי הקדושה.

בפרק הראשון במסילת ישרים "חובת האדם בעולמו" ביאר הרמח"ל מהו הלימוד המדובר, וכיצד הוא מחולל שינוי תפיסתי פנימי בקרב הלומד. הלומד ניגש ללימוד מתוך החיים ומאיר אותם מכוחו. הוא מכיר את המשמעויות האישיות והעיוניות העולות מתוך ההכרות הרוחניות אותם הוא פוגש ועולמו נבנה בהתאם.

ועולה השאלה – כיצד לימוד התורה גורם לשינויים מוסריים בקרב הלומד?

אם מדובר על פעולה סגולית רוחנית נסתרת – תעלה השאלה מדוע ההדרכה היא ללמוד תורה ולא לנקוט בדרך פעולה מעשית ישירה וגלויה? ואם מגמת לימוד התורה – להשפיע בצורה מעשית על הנפש, מתוך העלאת המודעות והכוונת הלומד – נשאל, האם זאת היא 'כל' השפעתה של התורה, אשר נמסרה לנו מידי בורא העולם, ובה תלוי קיום כל העולם?

בעצם, צריך לברר מהו היחס בין לימוד התורה למציאות החיים הכללית. האם עיקר הלימוד הינו עצם המפגש עם האומר האלוהי אשר מאיר את המציאות ומקדמה כראוי לה מבריאתה, או שמדובר על הכוונה מעשית המפרטת את המעשים והתחושות אותם אנו, הברואים, צריכים לגלות?

מתוך כך ניתן להרים את המבט ולהתמודד עם הרובד הרוחני הכללי וללמוד את סדר בניין הקודש במישור הציבורי. ללמוד ומתוך כך להשתדל לעשות את חלקנו בחשיפת היסוד הרוחני הבונה את האומה והמחולל את החיים הציבוריים הראויים. להיות גרעין חי ופועל המרומם את הציבור באשר הוא ומזרים חיים לעולם.  

 

ב. תלמוד גדול

לימוד התורה הוא הראשית של הבניין המוסרי כולו. כדברי המשנה באבות פרק ב' משנה ו' "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד" רק מתוך לימוד התורה יודע האדם את דרכו, מיישר את מידותיו ומתמלא קדושה. הלימוד בונה את החלק השכלי שבאדם ומכוחו מתרוממת האישיות כולה.

תפקידו של החלק השכלי הינו בעיבוד המידע והדרכת שאר החלקים כפי שמתאים להם בטבעם. וכאשר מואר השכל האנושי באור עליון, ויונק את חיותו ממה שלמעלה מהדעת האנושית הוא מרומם את האישיות כולה למקום חדש. כדברי הרמב"ם בפרק א' בשמונה פרקים:

"והחלק השכלי – הוא הכוח הנמצא לאדם, אשר בו ישכיל ובו תהיה ההשתכלות, ובו יקנה החכמות, ובו יבדיל בין המגונה והנאה מן הפעולות…

ודע שזאת הנפש האחת אשר קדם סיפור כוחותיה היא כחומר, והשכל לה צורה… רצה לומר: שמציאות הנפש שלא הגיע אליה הצורה, אבל תהיה נפש בלא דעת – לא טוב…"

הקליטה השכלית של התכנים הלימודיים נעשית במספר שלבים. מפגש עם התוכן הלימודי, העמקה בו, קנייתו כאמירה משמעותית ומקיפה והסקת מסקנות מעשיות מתוכו. בשלמות התהליך הלימודי מתקדמת המציאות הכללית שבאדם. התוכן הלימודי חודר לתוך האדם והוא נקלט בתוך החיים האנושיים. הלימוד מתקדם ממדרגה של ידיעה חיצונית ונהפך להיות כוח חי ופועל המרומם את הלומד.

כמובן יש הבדל גדול בין פעולת לימוד התורה על הלומד, לפעולתו של כל לימוד אחר. המקור של התכנים הנלמדים שונה וממילא גם השפעתם. התורה מפגישה את הלומד עם מקור החיים ומרוממת את הגילויים העולמיים. לעומת לימוד של חכמת חול אשר מפגיש את הלומד עם התגלות אלוהית עולמית מסוימת וכיוון שכך, גם פעולתו.

 כדברי הרב קוק באורות התורה פרק ו' פסקה א':

"מה שלומדים בקדושה, מתעדן על ידו הרצון והשכל ביחד, והאורה  האלוהית באה ממקור העצמי של הנשמה וממלאה את כל הוייתה, והחיים הרוחניים מתפשטים על כל קצות המהות, כדרך שמתפשט הדם במרוצתו על כל קצות הגוף. אבל כל לימוד חילוני, מכל מדע בעולם, אינו מחיה כי אם את אותו החלק המיוחד שהוא מכוון אליו. וזהו יסוד ההבדל שבין קודש וחול מצד הכמותיות, לבד מההבדל, היותר נשגב באין ערוך, שמצד האיכותיות." 

הלימוד, של כל תוכן באשר הוא, מחולל בטבעו התחדשות כללית. ההתמלאות בתוכן הפנימי של המציאות מרומם את הלומד והוא נדחף לגילוי עמוק יותר וחי יותר של החיים. כמובן, מהות התוכן הלימודי וצורת קליטתו מהותיים לאופי ההשפעה ולעוצמתה.  

ג. שמביא לידי מעשה

בגמרא במסכת קידושין דף מ' ע"ב כתוב:

"וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר – מעשה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר – תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה."

ומסביר המהר"ל בפרק א' בנתיב התורה את מסקנת הגמרא, אליה הצטרפו כולם:

"נענו כולם תלמוד תורה גדול שמביא לידי מעשה, רצונו לומר כי יותר המעלה שיש לתורה שהיא שלמות שכלי, הרי התלמוד מביא לידי מעשה גם כן ובמדרגת התורה היא הכל ולפיכך תלמוד תורה גדול." 

השלמות השכלית כוללת בקרבה את הכל. השכל הוא המדריך את המציאות והוא הראוי לגלות את המהות הפנימית שלה. לכן ראוי להתייחס ללימוד ככולל, על פי מדרגתו, את הכל. ומתוך הלימוד לגשת למציאות המעשית ולקיום המצוות.

כפי שעולה מדברי רבי פינחס בן יאיר שהובאו לעיל:

"אמר רבי פינחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה…" 

כל שלמות המידות האנושית מתחוללת, מדרגה על גבי מדרגה, מתוך לימוד התורה. המפתח לכל התהליך המוסרי הינו המפגש הישיר עם דבר ה' המסור לנו, ומכוחו יכולה השלמות להיקנות.

כאמור לעיל, המפתח לשלמות המוסרית הוא לימוד התורה. הוא מביא את הלומד לקניית מידת הזהירות, מתוכה נמשכת ההתקדמות ונקנית מידת הזריזות, וכו'. דהיינו, שפעולת הלימוד מחוללת את מידת הזהירות ודווקא אותה. זוהי סגולת התורה ועיקר פעולתה בלומד. מכוח קניינה מסוגל הלומד להמשיך ולהתרומם ולקנות את מידת הזריזות, כסולם הבנוי שליבה על גבי שליבה. מתוך החיים מתרוממים בלימוד התורה, על גביו נקנית הזהירות, מכוחה מתווספת מידת הזריזות… עד למדרגת ההקשבה החיה לדבר ה' ברוח הקודש ובנבואה, כדברי הפסוק בתהילים פ"ט, כ' "אז דיברת בחזון לחסידך".  

ד. מידת הזהירות

הרמח"ל פותח את פרק ב' במסילת ישרים "בביאור מידת הזהירות" בכך שישנה מציאות חיים בה קיימת התעוררות פנימית להיזהר במעשים:

"הנה ענין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובעניניו, כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון חס וחלילה ולא ילך במהלך הרגלו כעור באפלה."

מתוך לימוד התורה מכיר הלומד שיש עליו חובה להתאים את המעשים למציאות החיים הראויה לו באמת. יש צורך לברור את המעשים ולהתאימם לעצמות עניינם, שהרי ישנם מעשים שעלולים להזיק.

לימוד התורה מגדל את האמון בחיים ומעורר את התביעה לגלות את שלמותם. המפגש עם השורש מעמיד את הגילויים אל מול תביעת הופעתם האמיתית והשלמה ומחולל מידה של זהירות בגישה אל העשייה באשר היא. ברור, אם כן, שצריך למסד מערכת המפקחת על ההתנהלות העצמית, בוחנת את המעשים ואת ההתנהלות הכללית. להימנע מחוסר שימת הלב המצויה בטבע ולפקוח את העיניים עד שיראו נכוחה את העומד לפניהם.

"והנה2 זה דבר שהשכל יחייבהו ודאי. כי אחרי שיש לאדם דעה והשכל להציל את עצמו ולברוח מאבדון נשמתו, איך יתכן שירצה להעלים עיניו מהצלתו, אין לך פחיתות והוללות רע מזה ודאי. והעושה כן הנה הוא פחות מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמור את עצמם ועל כן יברחו וינוסו מכל מה שיראה להם היותו מזיק להם.

וההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה, הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו. כי אולם חסרון השמירה מפני העיוורון הטבעי או מפני העיוורון הרצוני דהיינו סתימת העיניים בבחירה וחפץ, אחד הוא."

בעצם, טבעי להיזהר. ההכרה שהתחדשה בנפש מכוח לימוד התורה עוררה את הטבעיות הפשוטה. לחיות מתוך שימת לב ומודעות משמעותית לקיים ולא להתעלם מסכנות וחולשות. מערכת הפיקוח השכלית קיימת, ולא ראוי להתעלם ממנה ולצמצמה.

הטבעיות היא עשיית כל מה שאפשר על מנת לדאוג למציאות החיים ולפתחה. דווקא, מי שלא נזהר הוא הבלתי טבעי, העלול להחליש את עצמו וליפול בכול רע. חוסר שימת הלב מה לבחור, והתעלמות ממשמעות הבחירה עתיד לגרור מציאויות בלתי צפויות ובלתי רצויות, שלא נדע את אחריתם. העושה כן הנה הוא פחות מהבהמות המופיעות את מה שטמון בהם. "בהמה – בה מה" – תכונתה היא להוציא אל הפועל את הטמון בה מבריאתה3 ואילו הוא מתכחש לעצמיותו.

"והנה ירמיהו היה מתאונן על רוע בני דורו מפני היותם נגועים בנגע המידה הזאת, שהיו מעלימים עיניהם ממעשיהם בלי שישימו לב לראות מה הם: הלהעשות אם להעזב? ואמר עליהם (ירמיה ח): אין איש נחם על רעתו לאמר וגו' כלה שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה. והיינו, שהיו רודפים והולכים במרוצת הרגלם ודרכיהם מבלי שיניחו זמן לעצמם לדקדק על המעשים והדרכים, ונמצא שהם נופלים ברעה בלי ראות אותה."

מי שלא שם ליבו למעשיו ולכלל דרך התנהלותו דומה לסוס שוטף במלחמה. הוא מתקדם, פועל, נלחם את מלחמתו, ואולי הוא גם ינצח. יכול להיות שהיעדים העומדים לנגד פניו, יושגו. מצד החשבון בו מנהל את חייו הוא הולך מתקדם וכובש יעד אחר יעד. ולמרות זאת, חוסר הזהירות המלווה אותו במרוצתו, גורם לו לא לשים לב לרעתו ולכן אין הוא ניחם עליה.

יכול להיות שהוא נמצא בתוך מציאות של בניין רוחני, אך עצימת העניים בה הוא מנהל את עצמו עתידה להביא אותו ליפול ברעה, למרות שכל כולו בטוח בטוב כוונותיו ומעשיו. הוא עורך מלחמה ונדמה לו שהוא עובד את ה', אך האמת היא שהוא מפספס את שליחותו ואת עצם חייו.

בפרק ז' מהלכות מלכים ומלחמות הלכה ט"ו כותב הרמב"ם: "ומאחר שיכנס אדם בקשרי המלחמה… ולא יחשב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרם מליבו, וישים נפשו בכפו, ויפנה מכל דבר למלחמה". זוהי ההדרכה לשעת מלחמה, להתעלם מהסובב, לא להשגיח על החשבון הכולל ולעשות הכל כדי להגיע לניצחון. החשבון שהביא ליציאה למלחמה צריך להמשיך ולהנחות לאורך כל סערת הקרב והלוחם דבק במשימתו באופן מוחלט.

אך נראה פשוט שיש להבדיל בין ההתנהלות בזמן מלחמה, כלפיה מכוונים דברי הרמב"ם להתנהלות הרגילה. דווקא במלחמה, כנגזרת ישירה למהותה יש לשקוע בה ורק בה. ההתנהלות בזמן 'שלום' צריכה להיות מכוונת להתנהלות ממוצעת הכוללת את כל הצדדים יחדיו.

סיכום בינים:

לימוד התורה פותח באדם את הדרך לקניית מידת הזהירות. לפי אופי וערך הלימוד מוכשר האדם להתאים את חייו המעשיים ולהתאימם לסדר המופיע בתורה, כפי שזכה לפגוש בלימודו.

כאמור לעיל, הלימוד מעורר לפקח על ההתנהלות הכללית ובפרט על המעשים. וככל שמתגבר הלימוד במגמה ל"אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", גדלה החתירה לעמוד על דבר ה' ומתבררת הדרך בה ראוי ללכת.

 

ה. זו תורה וזו שכרה!

מתוך הלימוד עד כה, עולה השאלה בדבר מהות היחס בין העיסוק בדבר ה' בעת לימוד התורה לבין ההשפעה הנוצרת בקרב הלומד. ושתי פנים לשאלה – מצד התורה ומצד מידת הזהירות.

מצד ערך וקדושת התורה צריך להבין – האם ההתקדמות שנוצרת בלומד מסתכמת בהתעוררות האמורה, וזאת היא כל השפעת התורה על הלומד?

ומצד מידת הזהירות צריך להבין – האם אי אפשר להשיגה מתוך פיתוח פסיכולוגי אנושי, בלי ללמוד תורה?

לצורך כך צריך להבין את הקושי בקניית הזהירות ואת המעלה הגדולה הטמונה בה –

"ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאילולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להינחם ממעשיהם, והייתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי. והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה): תכבד העבודה על האנשים וגו', שהיה מתכוין שלא להניח להם ריוח כלל לבלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת כן היא עצת היצר הרע ממש על בני האדם, כי איש מלחמה הוא ומלמד בערמימות, ואי אפשר למלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה."

יש במציאות כוח המתנגד לכך שבני האדם ישימו לב מה הם עושים. יצר הרע פועל במכוון על מנת ליצור טשטוש וחוסר שימת לב למעשים. לכן, אומר הרמח"ל, יש צורך בחכמה רבה והשקפה גדולה על מנת לשנות את המצב.

עם זאת מבטיח הרמח"ל "שאילולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להינחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים את החטא לגמרי." – הצעד הראשון שיש לעשות על מנת להתגבר על יצר הרע קטן וקל. אם רק שמים לב לדרכים ולמעשים עתידים לעזוב את החטא לגמרי. התוצאה שלו, מה שטמון ותלוי באותו מעשה, גדול מאוד. כדברי הגמרא בסוכה דף נ"ב עמוד א':

"דרש רבי יהודה לעתיד לבוא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין, צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה. ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה."  

ועולה מתוך דברי המהרש"א במקום, שלרשעים דומה לחוט השערה כיוון שהבא להתגבר יכול לעשות זאת בקלות, וכאשר הם מבינים את זה הם מצטערים. והצדיקים שהתגברו ורואים את השכר הגדול לו הם זוכים, מצטערים שלא יוכלו לזכות על ידו עוד. כך הוא הסדר המצוי בעולם, להתגבר צריך על דברים קטנים כחוט השערה, והשכר על כך גדול מאוד כהר גבוה.

באופן פשוט, יש משהו במבנה העולמי המתנגד למידת הזהירות. ולמרות שמדובר על מעשים פשוטים וקטנים שלא דורשים הרבה עמל בעשייתם, קשה מאוד לקנותה. עם זאת, העושה את אותם פעולות פשוטות וקונה את המידה בקרבו זוכה לשכר רב מאוד.

"הוא מה שהנביא צווח ואומר (חגי א' ה'): "שימו לבבכם על דרכיכם". ושלמה אמר בחכמתו (משלי ו' ד'-ה'): "אל תיתן שנה לעיניך ותנומה לעפעפיך, הינצל כצבי מיד וכציפור מיד יקוש". וחכמינו ז"ל אמרו (מועד קטן ה.): כל השם אורחותיו בעולם הזה, זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא."

זוהי החובה המוטלת על האדם. לשים ליבו לסדר התנהלותו ולמעשיו. אחרת עלול הוא להילכד במלכודות העולם הזה הטומנים רשת לרגליו. ואם רק ישקול את התוצאות האפשריות של מה שיעשה בעולם הזה יזכה להידבק בשכינה בעולם הבא.

 יוצא אם כן, ששימת הלב למעשים מביאה את האדם לזכות לראות בישועתו של הקב"ה. ההכוונה האישית אל תוכיות הבחירה המוצבת בפני האדם מחוללת את השייכות למדרגות האמיתיות של החיים. בטבע המציאות יש טישטוש של הצד האלוהי של החיים. סתמיות החיים מתעה ומובילה לנפילה.

רק מי שלומד אך לומד התורה ומכוון את הקשבתו הפנימית לדבר ה' ישמע אותה. לימוד התורה פועל בקרב הלומד את הגברת יכולת ההקשבה לאומר האלוהי, וממלא גם את הנמכת הקול העולמי המטעה.

 כדברי הגמרא במסכת יומא דף כ' עמוד ב':

"תנו רבנן אלמלא גלגל חמה נשמע קול המונה של רומי, ואלמלא קול המונה של רומי נשמע קול גלגל חמה."

מאבק יש בין גלגל חמה להמונה של רומי בדבר השליטה בעולם. צריכים אנחנו לדעת שהדבר הבולם את השתלטות רומי על העולם הינו הטבעיות האלוהית הטמונה בהנהגתו את העולם. אם הבריאה האלוהית כלל לא היתה נשמעת בעולם, היתה עלולה התרבות הרומית לשלוט בכיפה ולנצח. היא היתה סוחפת את המציאות לאבדונה ולא היה דבר שיתנגד.

ולולא היתה רומי מעפילה על ההנהגה העולמית, היה האומר האלוהי המחיה את העולם נשמע לכולם. האמת המציאותית של היות העולם ברוא ומכוון אל עבר יעודו היתה גלויה והבחירה האנושית היתה מכוונת בטבעיות ליעודה המלא והאמיתי.

 כדברי הכלי יקר בבראשית פרק ל"ב פסוק כ"ה:

"כי עלות השחר היה מעכב על ידו שלא היה יכול להביאו לידי הכחשת אלוה, לפי שעל ידי עלות השחר הכיר באמת כי יש לעולם בורא ומנהיג… שעל זה אמרו אלמלא גלגל חמה המכריז מציאת האל יתברך היה נשמע קול המונה של רומי המכחשת מציאותו יתברך."

אם אין הגברה של ההקשבה לקול האלוהי, ואין בפועל הקשבה לדבר ה' – הקול שנשמע בעולם הינו קול המונה של רומי. שווקים, תיאטראות ושאר הבלי העולם הזה הם הממלאים את אויר העולם, קובעים את סדר היום ומביאים אותו לאבדון רוחני וכללי. אך מי שלומד תורה וקשוב לסדר האלוהי שעל פיו נברא העולם קונה את מידת הזהירות ומכוון את חייו כראוי להם.

 "ופשוט הוא שאפילו אם יפקח האדם על עצמו, אין בכחו לינצל אילולי הקדוש ברוך הוא עוזרו, כי היצר הרע תקיף מאד, וכמאמר הכתוב (תהלים לז): צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ה' לא יעזבנו וגו'. אך אם האדם מפקח על עצמו, אז הקדוש ברוך הוא עוזרו וניצול מן היצר הרע, אבל אם אינו מפקח הוא על עצמו, ודאי שהקדוש ברוך הוא לא יפקח עליו. כי אם הוא אינו חס, מי יחוס עליו. והוא כענין מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות לג): כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו. והוא מה שאמרו (אבות ג): אם אין אני לי מי לי."

 

סיום – השליחות של הגרעינים התורניים

בהיבט הישראלי הכללי, לא רק שההתעוררות האמורה נצרכת לבניין הקודש, כי אם היא מהווה תנאי מוכרח להופעת החיים, כדברי הרב זצ"ל באורות התשובה פרק ו' פסקה ג':

"יראת החטא הטבעית היא הטבע האנושי הבריא ביחס למוסר הכללי, והיא הטבע הישראלי המיוחד ביחס לכל חטא ועוון מצד התורה והמצווה מורשה קהילת יעקב."

הסגולה של עם ישראל באה לידי ביטוי בריחוקם מהאפשרות לחטוא. באנושות בכללה ישנו מוסר טבעי המשפיע על עיצוב החיים. מוסר זה יוצא מתוך התפיסה האנושית את העולם ומופיע אותה במעשים. מיוחד עם ישראל בהיותו מקשיב ומקבל את ההדרכה האלוהית. בתכונתם הטבעית מונחת ההקשבה לדבר ה', ולכן ראוי להם, בצורה טבעית, לקיים את מצוות ה' ולהתרחק מעברות. וממשיך הרב בביאור העניין:

"ואין טבע זה חוזר לישראל כי אם על ידי תלמוד תורה בהמון, תלמוד תורה לגדל תלמידי חכמים, ותלמוד תורה של קביעות עיתים לתורה להמון הרחב."

על ידי לימוד התורה עתיד הטבע הישראלי המתאים את מעשיו לרצון האלוהי לשוב להתגלות. מכוחו צריכים להתפתח שני תהליכים: הראשון – בירור המשמעות הלאומית החיה של העם, והשני – התעוררות תביעה  של כל העם ליישור החיים המעשים, כראוי להם.

לצורך כך יש צורך בשתי מערכות לימודיות. הראשון הוא לימוד מעמיק, של המוכשרים לכך, המכוון לעמוד על הרצון האלוהי ולהאיר את מהותו ודרכו של העם. לימוד התורה האמיתי מעין זה, יונק את ההכוונה האלוהית, מפרטה בדברים מסוימים וברורים ומאיר את ההכוונה החיה הראויה לציבור. עצם מציאותם של שליחי ציבור כאלו, העמלים בתורה על כל המשתמע מזה, מקרין על הציבור כולו. ויחד עם זאת, צריך ההמון כולו להתעלות ולגלות בקרבו את הרצון לכוון את מעשיו על פי ההדרכה האלוהית.

"ואי אפשר שיחזור ישראל לאיתנו לחיות חיים טבעיים, כי אם כשישוב לו גם טבעו הרוחני בכל מילואיו, שאחד מהם, והיותר חזק שבהם, הוא זה הטבע של יראת החטא, הסילוד ממנו, ותביעת התשובה הקבועה אם נזדמן חלילה לידו איזה דבר עברה ועוון."

תהליך רוחני אמיתי זה מהווה שער מוכרח להופעת החיים הישראלים המלאים. זאת היא תכונתם של ישראל, שהחיים המלאים שלהם קבועים בתוככי הקודש ומגלים אותו בעולם. בפחות מכך אי אפשר להם, והם לא ימצאו מנוחה. רק בסדר עליון וממשי זה יכול העם להנהיג את חייו ולשוב לעצמיותו.

"ובהתגברות כח החיים שבאומה, בהקיפו את כל צדדיו, תפסק התסיסה המעכירה את הדעת, והמכשירים הלאומיים ישובו כולם להתעסק גם כן בדבר הקביעות של ההחזרה אל הטבעיות המוסרית העמוקה והמיוחדת לישראל, שהיא מדקדקת כחוט השערה בין אסור למותר, וכל דיקדוקי תורה ודיקדוקי סופרים יוכרו למהלכי חיים עצמיים, שאי אפשר כלל לחיים לאומיים רעננים מבלעדם."

מתוך כך תופיע השלמות הטבעית לישראל, בה מכלול הכוחות הישראלים עושים את פעולתם ובונים את הקודש הלאומי, עד אשר כל דיקדוקי תורה וכל דיקדוקי סופרים יוכרו כעצם החיים הלאומיים שלנו. ותגלה המציאות את ייעודה ואת טבעה העצמי והגאולה תלך ותופיע במלוא רעננותה.

המפתח לתחית הקודש בישראל הינו תלמוד תורה בהמון. הוא, בהיותו כולל בקרבו את שתי המשמעויות האמורות, מסוגל להצמיח את התנועה הלאומית הראויה ולהופיע את הגאולה. ההכרה שההמון תובע מתופסי התורה להתגדל ולהיות תלמידי חכמים המאירים את הדרך, יחד עם ההבנה במשמעות הגדולה שצריכה להיות לקביעת העיתים לתורה של ההמון, מרוממים את העשיה הרוחנית ומכוונים אותה.

בתפילה שנזכה להיות מהפועלים עם אל באמונה, ונזכה לגאולה שלמה יחד עם כל ישראל, במהרה בימנו, אמן.

---

1. מכאן והלאה מבוסס המאמר על פרק ב' במסילת ישרים. כל הציטוטים שמובאים מכאן והלאה, ללא ציון מקור, הם המשך הפרק.

2. הביטוי "והנה" מפנה את מבטו של הלומד לעולה מתוך הנאמר. 'ו' – כהמשך לנאמר עד עכשיו, 'הנה' – ניתן לראות בצורה ברורה ש… בעומק הנאמר כבר, טמון רובד נוסף שלא שמנו אליו לב עד עתה.

3  מהר"ל, תפארת ישראל פרק ג'.

4. הרב אלישע וישליצקי שליט"א מסביר גם את ההדרכה האמורה לשעת מלחמה, כתביעה להופעת השלמות הפנימית בעת ההתנהלות המלחמתית. להעמיק את תפיסת החיים ולהתרומם אל הרובד בו המשפחה הפרטית והמלחמה הלאומית מתאחדים. במקום כזה מהווה הדאגה למשפחה חלק ממגמת המלחמה הכללית ולכן היא לא מפריעה לה.