ובחרת בחיים

לימוד מסילת ישרים עם הרב יצחק לנגה

פתיחה

"אמר המחבר: החיבור הזה לא חיברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו"

נקודת המבט הרגילה היא שטעות מעשית נובעת מחוסר הבנה. כפי שמסביר המהר"ל בספרו נצח ישראל פרק ג', את הגמרא במסכת סנהדרין דף ק"ב המזכירה את יחסו של רב אשי למנשה. שחשב רב אשי שמנשה לא הבין שלעבוד עבודה זרה זה טעות מוחלטת. עד שבא מנשה לרב אשי בחלום והוכיח לו שטעותו נבעה מעוצמתו של היצר הרע ולא מחוסר הבנה.

כל עוד אנחנו מבינים שמי שטועה לא מבין את האמת צריך ללמד אותו. לחשוף בפניו את האמת ולהוכיח לו שהוא טועה. וכיוון שעמד הטועה על טעותו – יסור ממנה. אלא, שבדרך כלל הטעויות המעשיות נובעות מעוצמת היצר המטעה את האדם מדרכי חיים לדרכי מוות אין עניין להסביר את הטעות שהרי היא כבר ידועה וברורה. אלא, צריך לעזור לאדם לחזור לעצמו ולהכוונתו העצמית את עצמו בדרך הטוב.

לכן, גם אין מקום להתנשאות. להיפך, המבט על החוטא דומה למבט כלפי חייל הלוחם במלחמה. שככל שמתאמץ יותר ומאבקו קשה יותר סימן הוא שנאמן החייל לתפקידו. ואף אם נראה שהפסיד החייל במלחמתו – שומה עלינו לכבדו על המאמצים שהשקיע ולחפש את הדרך להחזירו לשדה המערכה ולהמשך השותפות שלו במאבק על הופעת הקודש בעולם.

האהבה, הכבוד, ההערכה הפנימית והמעשית הם יהיו המפתח לעיצוב יחסנו לפועלים עם א-ל באשר הם. ראויים לכך ולכן זוהי זכות וחובה להאיר את המקום שלהם במבט הזה.

הקדמה

"אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול"

אי אפשר לעזור למישהו אחר כשמגיעים אליו במבט מתנשא. אם אתה חושב שאתה יודע הכל, שהחבר שלך טועה והגיע הזמן שיקשיב לך – אז הוא יחסם. הוא יחוש את הריחוק יזהה את הניכור שבדברים ולא יצליח לעכל אותם לקרבו. נקודת היחס למי שצועד בדרך, כמו גם לחוטא הינה אהבה. כשאוהבים יש אמון וסבלנות והדברים שנאמרים יכולים להשמע ולקדם את המצב.

הגמרא בברכות דף ו' אומרת "אמר רב פפא: אגרא דבי טמיא שתיקותא" כשהחבר נמצא בצער צריך האדם להיות שותף עימו ולהצטרף לשתיקתו. זה לא הזמן לדבר. אם באת אליו – היה איתו – קשוב, איכפתי ואוהב. אדם יכול להגיע לניחום אבלים ולא להוציא מילה מהפה וכך הוא יעשה את המוטל עליו. עצם המפגש פועל את פעולתו ונותן לאבל כוח במקום בו הוא נמצא.

בהמשך הגמרא מביא את דברי רב אשי ואומרת "אמר רב אשי: אגרא דבי הילולי – מילי" ומסביר רש"י "לשמח את החתן במילים". גם בעת שמחה, העיקר זה לא לדרוש דרשות על מהותה של חתונה והחובות הכלולות בה, להסביר את ההנהגה האלוקית ולחדד את התביעה מוסרית. העיקר זה החתן, ואתה, כחבר שלו, צריך למצוא את המילים המתאימות ולשמח אותו.

קשה להגיע לבית אבל ולחוש את הכאב של האחר. הרבה יותר קל לחשוב על עצמך, להסביר הסברים מלומדים על מהותו של עולם או לשנות את הנושא. אבל השליחות היא להיות איתו בכאבו ולשתוק. קשה עוד יותר לשמוח עם האחר. לשמוח, להתמלא חיים ותסיסה ולא להתבלבל בהנכחה עצמית לא קשורה. המשימה היא לשמוח ולמקד את המבט כלפי החתן, כי אז ניתן למצוא את המילים הנכונות שיחדרו לליבו וישמחו אותו בחתונתו.

כך גם כשנפגשים עם ההתמודדות המוסרית של האחר. המשימה היא לחוש את המקום בו הוא נמצא וליתן לו את כוח להוציא אל הפועל את מה שהוא כבר מבין ורוצה לעשות.

"כי לא תמצא ברוב דברי אלא דברים שרב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל"

ברוך ה' עם ישראל יודע את הדרך. התורה אשר קיבלנו מבורא עולם מכוונת אותנו ומדריכה אותנו בכל מעשינו. היא המגדירה את המגמה הכללית והמעשית והיא הפושטת לנו את הספקות בכל מקום. עם ישראל לומד תורה, וחי תורה ויודע תורה. וגם אם יש פיספוסים, ולעיתים יש מי שחוטא – עם ישראל יודע מי הוא, מה מוטל עליו ומהם המעשים הראויים לנו.

יתרה מזאת, הדברים לא רק ידועים לנו, אלא גם מפורסמים בקרב העם. התרבות הישראלית כוללת בקרבה את התכנים הרוחניים באשר הם. תכונת החיים הלאומית שלנו הינה קדושה ומיוחדת. וגם אם נראה בלבולים וחוסר טהרה, וגם אם נדמה שאנחנו יונקים ממקורות זרים התרבות הישראלית הייתה ותהיה מלאה מהתכנים הרוחניים הראויים. אמונת ישראל עוברת מדור לדור, מחייה את העם וממלאת אותו בדבקות אלוקית חיה ופועלת.

אנחנו יודעים את הנתבע מאתנו כידיעה הכרתית מופשטת וכמציאות חיים גם יחד. וגם כאשר אנחנו כיחידים חווים אחרת, וגם כאשר נראה לנו שישנם חוטאים המנותקים מכל ישרות וקדושה – בטוחים אנו שהדברים מצויים בקרבם.

הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מהמקום הראוי לו. הם מטשטשים את הטוב, מחלישים את טבעיות החיים ומכוונים אותם לאפיקים אחרים. מטעים את המבט, מעוותים את התחושות ומביאים את האדם לחטוא.

אבל, אל לנו להתבלבל. התכנים האלוקיים ההכרתיים והחיים מצויים בקרבנו, וצריכים אנו לעוררם. ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא. יסודות החיים הישראליים מצויים בקרבנו ואנו נקראים לעורר אותם. להזכיר לכל מי ששכח מי הוא ולעורר את הקודש באומה בכל הרבדים. לשוב בתשובה שלמה ולחיות את החיים כפי שאנו מאמינים בהם.

"אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמתם גלויה לכל – כך ההעלם מהם מצוי מאוד והשכחה רבה"

עיקרו של העולם הוא הצד הפנימי שלו. בצורה טבעית האדם חי את הצד החיצוני והפנימי גם יחד. כשהוא פוגש את חברו נותן לו חיבוק או לוחץ לו את היד נוצר חיבור פנימי. לא רק גוף פגש גוף, אלא אדם פגש אדם. הנפשות נפגשו, החיים התחדשו והלבבות התמלאו שמחה.

האדם צריך להיות קשוב לפנימיותו, להיפתח למהותו הפנימית, ליתן לחיים המפכים בקרבו לצאת החוצה. לגלות את מה שטמון בו מבריאתו בכל מציאות חייו. כל עוד האדם קשוב הוא הולך ונפתח, נותן מקום לכוחות השונים, מבטא את הגוונים והצלילים שבקרבו וחושף את העושר הפנימי שבקרבו.

אך לעיתים, הוא מפסיק להקשיב. מדמה הוא בקרבו שהוא כבר שמע את המנגינה הזאת. שהיום הוא כמו אתמול שאין חדש בקרבו. ואז גם המחר יהיה כמו היום.. כשמפסיקים להקשיב כבר לא שומעים צלילים חדשים. מי ששקע באפרוריות החיים כבר לא יראה צבעים אחרים, ההתמכרות לשגרה ולהרגל עלולים להסית את תשומת הלב מהחיות הפנימית של המעשים, לצמצם את ההקשבה ולהקטין את החיים.

כשנדמה שהחיים פשוטים וסתמיים – חייבים להתעורר. לשוב בתשובה ולחזור לחיות חיים שיש בהם כאב ושמחה, עמל ובנייה השקעה ומשמעות. חיים שיש בהם חיים.

"על כן אין התועלת הנלקט מזה הספר יוצא מן הקריאה בו פעם אחת וילך"

ישנם בעולם כל מיני שיטות לאימון עצמי/ העצמה כלכלית/ הכשרה הורית ועוד. שיטות המכוונות למטרה. האדם לומד את הדרך, מתנסה בה, מפנים וקונה כלים מעשיים להצלחה.

שיטות אלו אשר רוממות ההצלחה בגרונם עלולות בלא משים לחנוק את הכלים האנושיים הבסיסים של האדם לבנייה עצמית והתנהלות בוגרת. ההתמקדות בהצלחה עלולה ליצור כל מיני דפוסי פעולה מלאכותיים העוצרים את טבעיות החיים ומחלישים את האמון העצמי האמיתי.

דווקא כאשר הן יוצרות הצלחה ומביאות את האדם לתוצאה המקווה הוא עלול להתבלבל. הוא שמח שמצא את הדרך הנכונה למימוש חלומותיו ומפיץ הלאה את הבשורה. אבל הוא חייב לזהות נכון מה עורר בקרבו את כוחות החיים ולהבין מה העיקר ומה הטפל.

כדי להחליט איך נכון לחיות, להתפרנס ולגדל את הילדים צריך ענווה. להיות מוכנים להמשיך ולפלס את הדרך ולהשתפר ללא הרף. מה שהועיל היום לא בטוח שיהיה מתאים מחר מה שטוב לי יכול להזיק לחברי ומה שמתאים  לילד אחד לא בהכרח מתאים לאחיו.

העצמה עצמית חייבת להיות תהליך צומח. לעורר את כוחות החיים, לשפר את המסוגלות העצמית ולמשול בכוחות החיים אשר ניתנו לנו. אף שיטה לא יכולה לדלג על האדם עצמו. הוא זה שצריך להתחדש, להתבגר ולקנות את הטוב. קיצורי דרך וקסמים יתגלו כאחיזת עיניים שאין בה תועלת.

רק מי שמוכן לצאת לדרך ארוכה. לחזור על היסודות שוב ושוב, להעמיק בהם, ולשמוע בהם כל פעם צליל חדש ולהתחדש – יצליח. הדגש הוא לא שיטות, הברקות או חידושים. רק הדבקות הערנית בדרך המסורה לנו מסוגלת להביא, בעזרתו יתברך, להצלחה.

"כי כבר אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו חידושים אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו אלא מעט"

מי שלומד משהו חדש, מקור או רעיון שהוא לא מכיר – מתחדש. מבין את החידוש, ניפתח למשמעות של הדברים, חש את ההתחדשות הפנימית שבקרבו ושמח. האור אליו הוא נפתח מאיר לו את מה שכבר ידע בגוונים נוספים. קומה נוספת הולכת ונבנית בקרבו והוא הולך וצומח. בטבעיות, הוא שמח לספר לחבריו את מה שגילה. לתת גם להם לטעום מהאור והשמחה. הוא לומד ומלמד ומביא את הדברים לידי מעשה.

ככל שהוא קשוב יותר בלימודו הוא מדייק יותר במשמעות הדברים ומכיר יותר את החידוש שבהם. החיות הלימודית היא תנאי סף ללמידה משמעותית. כשאיכפת לך ממה שאתה לומד, כשאתה מבין שהלימוד הוא חשוב אז הוא משמעותי לך וחודר לתוכך.

אבל יש כאלו שקשה להם ללמוד. הם מעדיפים להישאר בשלהם. להמשיך את תבניות החשיבה והרגלי החיים הקבועים בקרבם. לימודם הוא מהשפה ולחוץ. לומדים כי צריך. ואז גם התכנים אותם הם פוגשים לא מאירים להם את החיים, לא מחדשים את ההכרה ולא מצמיחים את החיים. הם באמת לא למדו משהו חדש. כי מי שלא רוצה ללמוד – לא לומד. הוא קורא את המילים, מסביר כל מיני הסברים, אבל הכל ממנו והלאה.

כדי שאדם ילמד תוכן רוחני ויתחדש הוא צריך להיות בעל ענווה. לרצות לצמוח ולהתקדם, לשמוח בתנועה הנפשית הפנימית באשר היא. בעלי גאווה לא מסוגלים להתחדש. הם פוגשים את התכנים השונים ותמיד נדמה להם שהם מהווים סיוע לעמדתם. באופן בלתי סביר הם יזהו את עצמם כמי שמתאימים למקורות השונים ויישארו בטעותם לעד.

רק מי שניגש ללימוד בענווה ימצא את החידוש כחלק מעצמיותו, יצמח ויתחדש, יתעלה ויתקדש.

"אבל התועלת יצא מן החזרה עליו וההתמדה"

הגמרא בסנהדרין דף צ"ט אומרת "רבי יהושע בן קרחה אומר כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה דומה לאדם שזורע ולא קוצר". בטבע הדברים, בתהליך הלימודי הראשוני אי אפשר לעמוד על משמעות הלימוד. רק אחרי שאדם חוזר על מה שלמד הוא קונה בהדרגה את הדברים ועומד על משמעותם. שככל שאדם חוזר על לימודו כך הוא קונה אותו יותר.

בשביל לצטט את הדברים – מספיק ללמוד אותם פעם אחת. כך אנחנו רגילים בכל הלימודים. העיקר היא עצם ההבנה. מי שהבין כראוי תוכן מסוים הרי שכבר קנה אותו ורק אם מתחיל לשכוח אותו צריך לחזור ולהזכיר לעצמו את שכבר קנה.

שונה הדבר בלימוד תורה. החזרה בלימוד תורה לא מיועדת למי ששכח, אלא למי שפתוח לחזור ולקנות רובד נוסף. להעמיק בדברים ולהתחבר אליהם בצורה שלמה יותר. בשביל לחיות את הדברים, לדעת אותם באמת ולהתחיות מהם – צריך לחזור פעם אחרי פעם. דומה הדבר לקשר בן אישי. אדם לא אומר למה לפגוש את החבר שוב הרי אני כבר מכיר אותו… אלא, שדווקא מי שכבר מוכר ואהוב מעורר שמחה רבה יותר כשחוזר ופוגשו.

צריך להתמיד בלימוד תורה. לרכז את כל כוחות הנפש ולמקד אותם בלימוד. התמדה אינה נוצרת כתוצאה של לחץ וחשבונאות. מי שאוהב תורה ומשפר את איכות ההתמקדות והריכוז שלו בלימוד התורה עתיד גם לראות התקדמות בהיקף הלימוד שלו. תורה זה משהו גדול, וכך צריך להתייחס ללימודה. מי שרוצה להיות מתמיד, צריך לקנות יראת שמים. להבין את מקומו, לחדד לעצמו את המשמעות של הלימוד, לרכז את כוחות הנפש ולחזור שוב ושוב על לימודו. כך יזכה לקטוף את פירות לימודו ולקנות תורה באמת.

"כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני אדם בטבע, וישים אל ליבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה"

המסילת ישרים בונה מהפכה. מסלק את החושך וחושף את האור.

בחדות ובברירות פותח הרמח"ל את ספרו ומבהיר שהוא לא ילך בדרך של חוסר אמון והדרכה חיצונית המגיעה אל האדם כעול והכרח. נקודת המוצא של הספר היא האמון בטוב הפנימי של האדם, במוכנות וברצון שלו לטוב ובטבעיות של תהליכי הצמיחה האנושיים.

בני האדם רגילים לקבל הדרכה חיצונית. ללמוד את אשר לא ידעו ולקבל על עצמם את הנדרש מהם. הם מסוגלים לדבוק בדרך כזאת ולשנות את המעשים. אך דרך כזאת לא מתאימה להם, ותוצאותיה לא טובות.

האמון באדם, הקשיבות למקום בו הוא נמצא והחתירה לטוב העליון הינם אבני היסוד בתהליך המוסרי השלם. צמיחת כוחות החיים וחשיפת הנטייה הנשמתית לטוב מחייבת תהליך של בניה מסודרת ועמוקה. להזכיר את הנשכח, להעמיק את החיבור הטבעי ולחשוף אישיות זוכרת. זוכרת את עצמה, את חובתה ופתוחה באמת לקבל את ההכוונה האלוקית המאירה לה את הדרך.

לצורך כך יש ללכת במסילה. לצעוד צעד אחרי צעד בשביל שמשרטט לנו הרמח"ל ולפגוש את הדברים בתוך הנפש פנימה. ללמוד לימוד אמתי בו כוחות החיים הולכים ומתיישרים וההענות העצמית לתביעה האלוקית גדלה.

זאת הדרך שהאדם לא ישכח את עצמו ואת מהותו הפנימית וינקה את עצמו מנטיית ההתעלמות מכל אמירה והכוונה המגיעים מחוצה לו. להיפך הוא יכיר את רוממתם וישמח להתיישר על פיהם, כראוי לו באמת.

"ותראה אם תתבונן…"

כדי לראות צריך להתבונן!

בשתף החיים אנחנו עלולים לפספס ולא לראות מה קורה אתנו. העמל היומיומי, הצורך לדאוג ליום המחר מעמיסים עלינו המון משימות וטרדות ובלי לשים לב אנחנו מפספסים את הדברים החשובים.

רוב העולם חי בחוסר מודעות עצמית. הוא לא שם לב מה חשוב ומה טפל, לא מרגיש את עצמו ולא מביא את עצמו לחיות חיים איכותיים וטובים. הפיתויים הקטנים הפזורים על כל צעד ושעל מסיטים את תשומת הלב. המתח הפנימי הממלא את הלב הוא כל כך טורדני שבני האדם מוכנים לעשות המון כדי לברוח ממנו. והמשימות הממלאות את החיים מרוקנות אותם מתוכן.

כמו נהג הפוזל ללא הרף לראות מי שלח לו ווטסאפ ומה כתוב בו, נוהג כמו מטורף, מתעצבן על כל עיכוב ומחשב בפעם האלף מה יקרה אם יאחר בעוד שלוש דקות ליעד. הוא כל כך עסוק בדברים הלא חשובים והבלתי יעלים שהוא ממש לא פתוח לדבר עם המשפחה או החברים שנוסעים יחד אתו.

אין מה לעשות כדי להיות במקום הנכון צריך להתבונן במציאות, לזהות אותה נכון ולהתמקד בעיקר. ומנגד, אם ניתן ליעצמנו להתבונן בתוכנו פנימה ובמציאות הסובבת אותנו – יכולים אנו לראות את החיים במבט מפוקח. להיות קשובים לדופק הפנימי שזורם בקרבנו, להשקיע את הכוחות במקום הנכון ולגדול בישרות ובפשטות.

אין סיבה ללכת לאיבוד. נשקיע בעיקר, נאמין בכוחות ובמקור הכוחות ונאהב את העולם.

"ותראה אם תתבונן בהווה ברוב העולם…"

מדהים עד כמה התרבות העולמית משפיעה עלינו. נדמה לנו שאנחנו בוחרים בחלל חופשי. מעצבים את עצמנו ועושים את הטוב בעיננו אבל באמת התרבות העולמית משפעת בצורה מאוד משמעותית על גבולות השיח ועל סולם הערכים של כל אחד ואחד.

זה כמעט כמו להיכנס לתוך שיחה של אנשים אחרים. נושאי השיחה כבר נקבעו, העולם הערכי שלהם בא לידי ביטוי בשפה המילולית, בשפת הגוף ובהתייחסויות הגלויות השונות. וה'אורח' שמנסה להיות חלק מהקבוצה מקבל על עצמו את כללי הקבוצה כמעט ללא ברירה.

אבל, זה לא גזרת גורל. אנחנו יכולים וצריכים לייחס את עצמנו לאותם שיחות חברתיות העוסקות בטוב. ייתכן ומדובר על קבוצות קטנות, ייתכן וסדר היום הציבורי לא סופר את האנשים הקוראים תגר על התרבות ההמונית. אבל המבט המפוקח המזהה את הטוב כטוב ואת הרע כרע עתיד לנצח את העולם.

גם אם הרוב נמצאים בכל מיני בלבולים תרבותיים קשים ונוראיים העולם ביסודו טוב והטוב עתיד לנצח אותו. כמות הרעש שהתרבות הזמנית מייצרת היא מחרשת אוזניים ומקשה על כל אחד באשר הוא לשמור על איזון פנימי ולדבוק בטוב האמתי. אבל, מי שחי עם מודעות עצמית. שכל מה שהוא פוגש עובר בחינה ועיבוד שכליים הוא רואה את הריקנות של התרבות המערבית ושומר על עצמו הרחק מטעויותיה.

צריך להיות מודעים לתנועות החברתיות והתרבותיות הסובבות אותנו כדי להכיר את גודל המלחמה ואת הסכנה העורבת לפתחנו. להבין לאן העולם החיצוני מושך אותנו ולהישמר מפניו. שהרי, שערי תשובה לא נעולים בפני החפץ לשוב אל עצמיותו ואל אלוקיו.

"כי רוב אנשי השכל המהיר והפקחים החריפים ישימו רוב התבוננם והסתכלותם בדקות החכמות ועומק העיונים, איש איש כפי נטיית שכלו וחשקו הטבעי"

כמה כיף להצליח. לזהות את הכישרונות שיש לך ולהשתמש בהם. להתמקד במה שאתה טוב בו ולהשתפר ללא הרף. אבל, בכלל לא  בטוח שזאת הדרך הנכונה. זה בערך כמו לחפש את הכסף שאבד לך מתחת לפנס. זה מאוד נוח, יש הרבה יותר סיכוי למצוא משהו כשיש אור… אבל אם הכסף אבד במקום אחר – הוא לא יגיע אל מתחת לפנס רק בגלל שאתה מחפש שם…

זה טוב שהאדם מקשיב לעצמו ומזהה את החוזקות שלו. אבל, צריך להיזהר לא להסתנוור מהם. זה שיש לאדם כשרון מסוים זה לא אומר שעל ידו יהיה לו חיים טובים יותר. הנטייה של בני אדם לעסוק במה שיש להם כישרון עלולה לאבד להם את החיים.

הרבה ברק יש ביכולות אישיות מיוחדות ובמיוחד בתחום השכלי. החכם מבין יותר מאחרים, משיג אותם בכל מיני תחרויות ומשימות, אבל אם הוא לא יחיה חיים ערכיים ומוסריים – לא יהיה ערך ליכולותיו. מי שמשתמש ביכולות השכליות שלו רק כדי לצבור ידע ולעסוק בתכנים מופשטים חסרי משמעות ערכית הרי הוא בורח מעצמיותו. מעוות את חייו ופוגע בחברה בה הוא חי. הוא מייצר לעצמו מקסם שווא של השגיות רוחנית חיצונית ובאמת הוא הולך ומתרחק מעצמו ומאלוקיו.

לעומת זאת, מי שמתבונן על עצמו מתוך ענווה,  מזהה את הכישרונות, מכיר את היכולות האישיות ושואל איך הוא רותם אותם למקום הנכון – יתקדם.

"כי יש שיטרחו מאוד במחקר הבריאה והטבע, ואחרים יתנו כל עיונם לתכונה והנדסה, אחרים – למלאכות, ואחרים יכנסו יותר אל הקודש, דהיינו לימוד התורה הקדושה: מהם בפילפולי ההלכות, מהם במדרשים, מהם בפסקי הדינים"

דברי הרמח"ל קשים. איך הוא משווה את העיסוק בתורה הקדושה לעיסוק בחכמת חול? האם הוא ממעיד את לימוד הביולוגיה, הפיסיקה האסטרונומיה והמתימטיקה כקרובים ללומדי ההלכה, המוסר והגמרא?

אלא, שצריך לשים לב להקשר בו כותב הרמח"ל את ההשוואה הזאת. כיוון שהנושא הוא המגמה האנושית של הלימוד. בא הרמח"ל ומדגיש שאם הכוח המניע את האדם הוא המיצוי העצמי והכישרון האישי הוא המביא אותו ללמידה אז כמעט לא משנה מה הוא לומד.

אומנם מעלת התורה גדולה ועצומה, והיא עתידה להשפיע על הלומד אותה ולקרב אותו לבורא עולם. אבל, כל עוד הכוח המניע את הלומד הוא אנוכי לימודו לא מספיק ראוי. צריך לגשת ללימוד התורה מתוך טהרה. לזכור את הערך הגדול של התורה וללמוד אותה כי היא תורה.

זה שיש לך כישרון זה לא הנושא. זה עוזר, מקדם, מוסיף נועם ותחושת סיפוק – אבל זה לא הנושא. אי אפשר ללמוד תורה ללא ענווה. רק מתוך כבוד לתורה והערכת מקורה האלוקי ניתן ללמוד באמת. אחרת, אומרת הגמרא, דומה הדבר למי שיש לו תבואה ללא חומר משמר. אולי הוא יזכור את מה שלמד אבל התוכן הרוחני העליון שלה – ירקב.

לכן, אל לנו להסתכל על המעשים כשלעצמן. להיפך, העיקר הוא ההתכוונות הפנימית למילוי וקיום דבר ה' ואז לימוד התורה גדול מכל שאר הלימודים ללא יחס כלל.

"אך מעטים יהיו מן המין הזה אשר יקבעו עיון ולימוד על עניני שלמות העבודה, על האהבה, על היראה, על הדבקות ועל כל שאר חלקי החסידות"

בתרבות המצויה היום, דווקא האנשים העמלים לעבוד את ה' באמת נדחקים לשוליים. לצערנו, הם לא רבים. ההמון נסחף אחרי החיים ושוקע בחומריותם, ורק מי שתובע מעצמו ושם את ליבו להתחזק בעבודת ה' יתברך יזכה לכך.

כחברה, אנחנו צריכים להרים אותם על נס. להעמיד אותם בקדמת החברה. הם הראויים להנהגה. מהם ניתן לנו ללמוד אורחות חיים ועליהם אנו יכולים לסמוך שיקדמו את החברה למקום טוב יותר.

במקום זה אנחנו נכנעים לסחף העולמי שמעריך את החיצוניות ואת ההישגיות. מעצבי דעת קהל מנמיכים את החברה ומנצלים את החולשות האנושיות כדי לשווק את מה שהם רוצים. פוליטיקאים כובשים את מקומם מתוך דחף אישי להנהיג ולשלוט והתקשורת מצטרפת לחגיגה הרדודה הזאת ומעצימה אותה בהצפת החולשות והתאוות תוך כדי הצדקתם וחיזוקם בצורה בלתי הגיונית בעליל.

במקום זאת, אנחנו צריכים לרדוף אחרי יחידי הסגולה שמה שמטריד אותם זאת איכות החיים הרוחנית של החיים. הם, תובעים מעצמם להיות טובים יותר ומקדמים את העולם הפנימי שלהם ללא הרף. היחס שלהם לחיים מהווה חידוש מרענן והם מעצימים את הסובבים אותם.

נבקש מהם להנהיג אותנו ולהאיר לנו את הדרך לחיים ראויים יותר. הם באמת הראויים להנהגה ובזכותם יכולים גם אנחנו ללמוד את הדרך להיות נאמנים יותר לבורא עולם ולעצמנו.

"על האהבה, על היראה, על הדבקות ועל כל שאר חלקי החסידות"

השורש והמרכז של מידת החסידות באדם הוא היחס כלפי הבורא יתברך. האהבה, היראה והדבקות בה' יתברך הם העיקר וכל התחום המשמעותי כל כך של בין אדם לחברו הוא הפועל היוצא שלהם.

רק כאשר אדם מבין את מקומו בעולם. עומד על משמעות היותו ברוא ויציר כפיו של הבורא יתברך הוא נפתח לזיהוי עצמי אמתי וראוי. זיהוי שעתיד לחולל עולם מדותי ומעשים ראויים בכל תחומי החיים ובפרט ביחסו לבני האדם הסובבים אותו.

לנו, נראה שהדברים לא קשורים זה לזה. נראה לנו, שהאדם יכול להיות מושלם בבין אדם לחברו ועם זאת להתעלם ממציאות הבורא יתברך. אך, אין זה נכון. העידון העצמי, הזיהוי של השיוך הלאומי הישראלי כשורש החיים של היחיד והמסוגלות לאזן את הקולות השונים שבקרב האדם מזקיקים אותו להיות קשוב לאמת הגדולה הטמונה באמונה. ולהיפך, מי שדבק בה' יתברך בהכרח יהיה אדם אנושי ונעים הליכות, אוהב את הבריאה כולה ומיטיב לה.

האמונה היא המלמדת את האדם על מעגלי החיים הסובבים אותו והיא המשרישה בקרבו את האמת העולמית הכוללת. מכוחה מתוודע האדם לשליחות שלו כיהודי והיא הממלאת בתוכן חי ומשמעותי את המעשים ה'קטנים'.

נכבד את כל אחד באשר הוא. נוקיר תודה לכל פעיל חברתי המוסיף טוב בעולם. נתאמץ ללמוד מכל הסובבים אותנו מידות טובות ונפנים אותם בתוכנו. ובעה נפתח לטוב הכללי ונתקרב אליו יתברך באמת.

"כי אם תשאל להם, כל אחד יאמר שזהו העיקר הגדול, ושלא ידומה חכם שיהיה חכם באמת שלא יתבררו אצלו כל הדברים האלה"

מוסכם על בני האדם שהאמונה בקדוש ברוך הוא היא השורש לכל. מי שמאמין בה' ומכיר שיש לעולם שלנו שורש ותכלית חי חיים גדולים יותר ואמתיים יותר. הוא נאמן למהות של הדברים, זוכר את מקומו וחותר, ללא הרף, להיות טוב יותר.

לעומתו, מי שמתכחש למציאות האלוקית הולך לאיבוד. אין מקור לחייו וממילא אין להם מגמה. אין אמת מוחלטת ואין הכוונה מחייבת למעשים. גם כאשר הוא שואף לטוב ומתאמץ לעשות טוב הוא חווה ספק פנימי וחוסר מוחלטות בדרך. הספק המנקר בלב ללא הרף מחליש את כוחות החיים ומביא את האדם להיות פרטי יותר, גשמי יותר וחלש יותר.

ברור שיש לנו הרבה מה ללמוד ממנו. דווקא הריחוק מהבורא יתברך מעמיד את האדם מול מורכבויות החיים ותובע ממנו למצוא את דרכו. לבנות את עצמו, ליישר את מידותיו ויתן מקום לצדדים הפנימיים שלו בעולם המעשי. עם זאת, תמיד הכרת האמת תהיה ממנו והלאה. חוסר הוודאות האלוקית בהכרח מביא לספקנות ולתפיסה תרבותית בלתי יציבה.

בני האדם מכירים בכך. הם מבינים את המרכזיות של האמונה בחיים. חפצים להתמלא ממנה ולהתחזק. וגם אם בחיים הרגילים מסיטות הסערות את האדם מאמונתו, וגם אם נראה שהוא רחוק ממנה, היא נמצאת בקרבו. האמונה בחיבור של האדם למה שמעבר לגבולות העולם הזה נותנת לו כוח לקום מנפילות וממלאת אותו חיות וגבורה.

"אך מה שלא ירבו לעיין עליו, הוא מפני רוב פרסום הדברים ופשיטותם אצלם, שלא יראה להם צורך להוציא בעיונם זמן רב"

רק מי שיגע כדי לזכות בטוב – יזכה לו. מי שחושב ומדמיין שאפשר לזכות בטוב בלא עמל לא מבין מהו הטוב.

האדם לא נפתח לאהבה אם הוא לא עמל עליה. הוא יכול לחוות חוויות מרגשות, לדמיין דימיונות נשגבים אבל הוא לא יאהב את הזולת אם לא יעמול בקרבו ויפתח לאחר. אין בעייה לחיות באשליה של אהבה. לחוש את ההתרגשות הפנימית ולשייך אותה לאהבה. אבל, זה לא נכון. אם אין עמל עצמי לפנות מקום בתוך הלב לאחר, לחוש אותו ולהשפיע עליו טוב, אין זאת אהבה.

תפילה שיוצאת מתוך הלב בפשטות היא מיוחדת ומרוממת. אבל היא לא הופכת את האדם להיות אדם מתפלל. כל מיני דברים יכולים להביא אותו לתפילה רגשית כזאת, אבל אם היא לא מלווה בעמל שכלי ופנימי היא תשאר ברובד החיצוני של האדם. לעומת זאת, מי שמתפלל מתוך לימוד של מהות חייו ומשמעות תפילתו הוא הולך ונפתח למדרגת החיים הזאת והולך ונהיה אדם מרומם יותר.

כל אותם דברים שאנחנו מכירים ורגילים בהם הם מבלבלים. הציור הילדותי שלהם ממלא את הלב ומבלבל אותנו. במקום לתפוס אותם בבגרות, לשכלל ולפתח אותם אנחנו ממשיכים לדשדש בתפיסות הילדותיות ובכך אנו מאבדים את החיים ואת הטוב הטמון בהם.

כדי להכיר את הטוב ולקנות אותו בקרבנו באמת צריך לעיין ולחקור ולהתאים את המעשים שלנו בהתאם אליו. לבגר את התפיסה האמונית שלנו ולהוסיף קומה אחר קומה בבניית עולם הרוח שבקרבנו. להשקיע ללא הרף בגדילה הרוחנית שלנו ולתמלא בחיים גדולים וראויים.

"ולא ישאר לימוד הדברים האלה וקריאת הספרים מזה המין כי אם אצל אותם שאין שכלם כל כך דק וקרוב להיות גס, שאלה תראה אותם שוקדים על כל זה ולא יזוזו ממנו"

כמה תום וטוב יש באנשים הפשוטים. הם לא הולכים שבי אחרי עצמם. להיפך, הם שמחים ללמוד ולהשתפר. להבין טוב יותר מה צריך לעשות ואיך ניתן להשתפר. ללמוד עוד ועוד, להתפתח ולהתרומם.

אנשים שחושבים את עצמם כחכמים וטובים הם הרבה יותר חסומים. כל דבר נראה להם כמוכר וידוע. רמת ההקשבה שלהם נמוכה, והם רגילים לחזור על הטעויות של עצמם פעם אחרי פעם. כמעט אי אפשר לפרוץ את החומה שהם בונים סביבם. כל אמירה, טענה, הצעה או המלצה יתקלו בחומה גבוהה של ניכור וגאווה.

כדי לעזור להם יש צורך להשקיע בתהליך ארוך של בניית אמון. להסיר את המחיצות ולקנות את לבבם. רק אחרי שהם בטוחים שגם השני יודע שהם טובים, חכמים ומוכשרים – הם מוכנים לשמוע מה הוא חושב. הם ישמרו על המקום בו הם נמצאים, גם במחיר של חוסר התקדמות וישקעו בקטנות האופיינית להם כמעט בכל מחיר.

רק בני האדם שזוכרים שהם לא מושלמים- שמחים ללמוד ללא הרף. מבחינתם, מדובר על חבל הצלה. פתיחה של חלון לעתיד טוב יותר. הם שמחים להשתנות, להיות טובים יותר. ההבנה שהעתיד תלוי בלמידה מביאה אותם להתמסר ללימודים השונים. הם שמחים לשמוע הכוונה והדרכה מעשית וברורה ומנסים להתיישר על פיה.

הלמידה צריכה להיות תכונת החיים של האדם. להקשיב, להבין ולהתרומם. להביט קדימה ולהאמין שטוב ונכון להיות גדולים יותר. להכיר בגודל האלוקי ולהיות צמאים להתחיות ממנו.

"עד שלפי המנהג הנוהג בעולם, כשתראה אחד מתחסד, לא תוכל לימנע מלחשוד אותו לגס השכל"

טעות מצויה היא לזהות את התחושות האנושיות שלנו עם חולשה. טבעי ובריא שמרגישים כאב, ספק, שאלה, תקווה, אמונה, שמחה, כעס, אהב, שנאה ועוד ועוד. כל אלו הם טבעיים ומלמדים על אישיות בריאה. זה הכי נורמלי לחוש את הרגשות והתנודות הפנימיות שלנו. זהו סדר הבריאה ובתוכו אנו מצווים לעבוד את ה'.

כמובן, שאסור להיסחף אחרי העולם הרגשי. בטבע האדם הונח הכוח השכלי והוא הראוי להנהיג ולאזן את הרגשות והתחושות שעולות באדם. הרגשות לעצמם, לא יכולות להוות את קנה המידה לזיהוי הטוב שהרי הם מאוד מושפעות מכל מיני דברים חיצוניים. עם זאת, אסור להתעלם מהם. מאורעות החיים משאירים באדם בליל של רגשות ששומה על האדם לעבד אותם ולסדרם בהתאמה אל הטוב. זאת לא חולשה. חלק ראשוני מההנהגה העצמית הוא העיבוד הרגשי הפנימי. מי ששם ליבו לרגשותיו ומאזן אותם יהיה יכול לרתום את עצמו לעיסוק בדברים החשובים.

הגיע הזמן למהפכה. להאמין בעולם האנושי כפי שברא אותו הקדוש ברוך הוא וללמוד ללכת איתו יד ביד. לפתח את השיח הפנימי מתוך הכרה במעלתו וערכו הנצחי ולהאיר את כל פינות החיים באור של אמונה. כי רק מי שמפתח את השיח כראוי יכול להיפתח באמת לחיים של ענווה, אמונה, אהבה ושמחה. אחרת המועקות הפנימיות ימלאו את השיח העצמי ויחסמו אותו. אנו מצווים ויכולים להנהיג את עצמנו ולהיות חסידים המושלים בכוחותיהם. מאמינים בטוב העולמי ושמחים להיות כלים להופעתו. פועלים עם א-ל בתורה ומצוות ושותפים בהצמחת ישועה וגאולה, במהרה בימנו, אמן.

 

"ואולם תולדות המנהג הזה רעות מאוד לחכמים ולבלתי חכמים, כי גורם שמאלה ומאלה יחסר החסידות האמתי ויהיה יקר מאוד למצוא אותו בעולם"

התרבות בימינו בונה עולם הפוך. כמו בכל תרבות ישנם דברים חשובים שראוי להשקיע בהם ולהתמסר אליהם וישנם דברים האמורים לשרת אותם, או לפחות לא להפריע. אך משום מה היא הופכת עיקר לטפל טפל לעיקר.

כסף, כבוד, קריירה, בילויים, חופשות בחוץ לארץ ועוד נהפכו להיות המגמה. בשבילם עובדים, הם המגדירים את האדם והם הנותנים לו סיפוק בחיים. לעומתם – חכמה,  תקשורת בן אישית, למידה, עדינות, נעימות ועוד הם רק הכלים בהם האדם מתקדם בחיים ומשיג את המטרות האמורות. ויש את הדברים 'שוליים', שאמורים לכל הפחות לא להפריע – משפחה, חברים, תורה ומצוות, אמונה ומוסר.

התרבות היא כל כך חזקה שקשה לעמוד מולה. צריך המון גבורה כדי להיות דון קישוט שחושב וחי אחרת. לוותר על הקריירה בשביל המשפחה, ללמוד כי זה מעשיר את האדם, להאמין שאמונה ואהבה הם העיקר, ולהעמיד את עבודת ה' במרכז החיים כמקור ושורש לכל שאר המערכות.

דוגמה לכשל הערכי הקיים היא מערכת החינוך. בקטנותה, היא מגדירה את  לימודי הליבה כפתח לחיים בוגרים. שהרי בלעדיהם קשה לפתח קריירה, ולהגיע למיצוי עצמי והנאות. הלימודים ההומניים, הכישורים האנושיים, בניית המידות, החברתיות, התורה והאמונה ממנה והלאה. 

כל אחד צריך לקחת אחריות עצמית. לא לקבל את התרבות כמובנת מאליה, אלא, לברר בכלים שיש לו את הדרך הראויה ולדבוק בה. לחיות חיים יהודיים המלאים ביראת שמים ולדבוק בקיום מצוות. כי הם המביאים את האדם לייעודו והם המהווים את עמוד השדרה האנושי הראוי לנו.

 

"כי יחסר מן החכמים – למיעוט עיונם בו"

צריך לעיין, לעיין ו..לעיין. הרבה פעמים נראה לנו שהדברים ברורים. ניכרים דברי אמת, ברור לנו מה נכון ואיך נכון וכך אנחנו עושים. אבל, זה לא פשוט. יש הרבה העלם בעולם הזה. גם כשנראה פשוט וברור, יש צורך לבחון את הדברים, לזהות צדדים נוספים להבין את מקומם, להבין מה עלולים להפסיד ולמצוא את הנתיב הנכון – בו ראוי ללכת.

אם בני האדם לא יעיינו על דרכם הם ימשכו אחרי החומר. הוא ברור, חזק, נוכח ו…מסוכן. חשוב מאוד להתבונן פנימה, להיפתח לעולם הנשמתי ולהאמין בקדושה הפנימית. להבין איך נכון לחיות ומהי דרך האמת. העולם ההלכתי מדריך אותנו בדבר המעשה הראוי, אבל צריך לשים לב ולהיפתח לצדדים השונים שבקרבו. להעמיק בחובות הלבבות, להבין את המקום של האדם ולהתיישר.

בכל דור ודור יש צורך להבין מחדש את המציאות. להכיר את המורכבויות העכשוויות לסמן מהם המאבקים המאיימים עלינו ולחדד את הדרך הראויה. המנהיגים הצועדים לפני המחנה צריכים לחדור לעומק המציאות ולזהות את משמעותה. כשליחי ציבור הם מובילים את המערכה ומלמדים את הציבור כולו את הדרך.

כל עוד נדמה למישהו שהדברים ברורים – הוא עלול לנפילה. כשמדמיינים שאפשר לנוח – הרוע עלול להרים ראש. החיים הולכים ומתפתחים ויחד עימם אנו צריכים להשתכלל ולהתגדל וללמוד את הדרך. כי רק מתוך עיון אמתי ניתן לחדור את הערפל להכיר את הטוב ולדבוק בו.

 

"ויחסר מן הבלתי חכמים – למיעוט השגתם אותו"

קשה מאוד לצאת מול התרבות השולטת ברשות הרבים. היא מלאת עוצמה, כובשת את ההכרה האנושית, ממלאת את הלבבות ומכוונת את בני האדם למעשים מסוימים. צריך להכיר בכוחה. להבין שטבעי להסחף אחריה ולהיות מודעים לסכנות הטמונות בה.

חובתנו כבני אדם, להיות ערניים. להבין שאנחנו במלחמה. לדעת שבתום לב ובחוסר מחשבה החברה סוחפת את כולנו למקומות שונים והם לא תמיד מהווים חוף מבטחים. למשל, בשאלת הגבולות המתאימים נוקטת החברה הרחבה בתפיסה מופקרת שנזיקיה רבים ואיומים. הפריצות, הנהנתנות וה'קבלה' של החולשות מייצרות הורסות את החיים, מזיקות לאנשים עצמם ולעיתים גם לכל הסובבים אותם.

במקום הזה אנחנו צריכים להכיר את הקושי הפנימי שלנו. תפיסות מחשבתיות, נימוקים הגיוניים והרגלי חיים שונים מביאים אותנו, בשגגה, למקום שאנחנו לא רוצים להיות בו. כמו בכל מעכה רחבה וגדולה יש צורך להבין מה המקום שלי בתוך התמונה הכללית. לזהות את הכוחות הפועלים בחברה, להבין את המחלוקות הקיימות ולגבש מדיניות מתאימה.

 לבד זה פשוט בלתי אפשרי. צריך להיות חלק מחברה שנמצאים בקרבה אנשי רוח המעמיקים ומאירים את הדרך. בעזרתם יכולים כולם לכוון למקום הנכון. רק אם נלמד יחד את הדרך ונבנה בשיתוף פעולה מערכות מתאימות יהיה ניתן לעמוד מול הסחף. אנחנו חייבים לעם ישראל לסלול דרך רחבה שיוכלו ללכת בה רבים. לדבוק בלימוד התורה וקיום המצוות. לבנות חברה נורמלית האוהבת את הטוב ודבקה בו.

צריכים אנו אנשים גדולים שינהגו את המערכה הענקית הזאת. שילמדו את כולנו את הדרך, יאירו את המציאות באור תורה ויכוונו אותנו נכונה בקיום שליחותינו בעולם הזה.

"עד שידמו רוב בני האדם שהחסידות תלוי באמירת מזמורים הרבה ווידוים ארוכים מאוד, צומות קשים וטבילות קרח ושלג – כולם דברים אשר אין השכל נח בהם ואין הדעת שוקטה"

אנחנו לא מספיק מאמינים בעצמנו. שוכחים שבורא עולם ברא אותנו. במקום לאהוב את עצמנו ולחזק את הטוב הפנימי שבנו, אנחנו מקדשים מלחמה נגד כוחות החיים. מכבדים את מי שמחליש את עצמו ומדמיינים שבורא עולם מצווה אותנו להקטין את העולם שהוא בעצמו ברא.

אי אפשר לחיות בלי לאהוב את עצמנו. אי אפשר לפעול בלי להאמין בכוחות שלנו. ואי אפשר לעבוד את ה' בלי להאמין שהוא ברא אותנו, מחיה ומנהיג, מדריך ומעצים.

תרבויות של כפירה ועבודה זרה יצרו לנו כל מיני בלבולים כאילו עבודת ה' היא נגד החיים. אלפיים שנות גלות, מלאי רדיפות וצרות, השכיחו מאתנו את הדרך הראויה לנו לעבוד את ה'. נהפכנו להיות קטנים וחלשים. במקום לחיות חיים בריאים וגדולים מלאי אמונה ויצירה אנחנו מפחדים מהחיים והופכים את חולשות לדרך.

ככל שנאמין בנשמה של ילדינו, נאהב אותם ונעצים אותם כך הם יגדלו להיות אנשים גדולים יותר. האמונה בטוב שבקרבם היא המפתחת אותם ונותנת להם את הכוח להיות גיבורים. לדחות סיפוקים, לאזן את החיים ולהוסיף טוב.

התורה מצווה אותנו להמשיך את הבריאה האלוקית כפי שכתוב בפרשת בריאת האדם, בראשית א' כ"ח, "פרו ורבו ומילאו את הארץ וכבשוה..". זאת היא הקדושה, זאת היא תכונת החיים של עם ישראל.

מצווים אנו ללכת בדרכיו של ה' יתברך, להיות כלים להופעת אלוקים ולהוסיף חיים בעולם. להעצים את החיים ולאהוב אותם באמת.

 

"כי זה דבר פשוט, מלתא דלא רמיא עליה דאנש, לאו אדעתה"

הרמח"ל מלמד אותנו שהחסידות היא דבר פשוט שבני האדם כלל לא חושבים עליו. תפיסת החיים שלהם ומה שהם מגדירים בדעתם כטוב שונה בתכלית מהאמת. בני האדם רגילים להגדיר את החסידות בצורה מעשית. הם מגדירים את המעשים הטובים שראוי לרדוף אחריהם, וכנגדם את המעשים השליליים שיש להימנע מהם. אבל, הם שבויים בתוך המקום שלהם ולא מסוגלים להתרומם ולזהות נכון את המבוקש מהם. כגמדים העומדים בתחתית המגדל שלא מסוגלים לדמיין מה הם יראו אם הם יגיעו לראש המגדל – כל עומדים בני האדם, שקועים בעולמם החומרי ולא מסוגלים להביט על החיים במבט של קודש. 

הניסיון האנושי לנסות להגדיר את החסידות הוא טעות. מי שמנסה להכיל את החסידות ולעמוד על מהותה משתשמש בכלים שלו למה שמעבר לו. הוא עז פנים ומתכחש לגדלות האלוקית. במקום שיתמקד בהקשבה לרצון האלוקי הוא מדבר. מנסה להגדיר בשכלו הדל את מה שהבין. ממקד את עצמו סביב התפיסה האנושית שלו ונחסם מלהיפתח לרצון ה'.

לכן אומר הרמח"ל שהחסידות היא משהו שלא עולה על דעתו של האדם. המצווה על החסידות הוא האלוקים, מהות הציווי האלוקי מופשט ונשגב. ולעולם, לעולם, האדם לא יוכל להכיל אותו בדעתו.

השליחות שלנו היא להיות נאמנים למה שגדול מאתנו. להיות פתוחים להתחדשות בלתי פוסקת. לקלוט עוד ועוד את הדקויות והמשמעויות של דבר ה' ולהיפתח לנשמה האלוקית שבנו. תכונת החיים שלנו היא להתקדם ללא הרף. להאמין בקדוש ברוך, ללמוד את תורתו, להתמסר לקיום המצוות ולהתחדש בכל עת ובכל שעה בכל התחומים האלו. להבין את מקומנו ולעשות את תפקידנו כראוי.

 

"ואף על פי שכבר קבועים בלב כל האדם הישר התחלותיו ויסודותיו…"

כמה טוב לעשות טוב. לאהוב את העולם ולהאיר אותו במאור פנים וחיוך. לחיות את החיים ולקבל את כל מה שקורה לנו בשמחה מתוך אמונה שהכל לטובה. לראות את המעלות שיש לאנשים שסביבנו ולאהוב אותם.

ככל שאדם יותר חושף את הצדדים החיובים שבקרבו הוא הולך וגדל. האמונה בחיים נותנת לנו את הכוח להתגבר על הקשיים ולהצמיח עוד ועוד חיים בעולם. זה הרבה יותר טבעי ונורמלי. להשקיע את הכוחות המקומות הנכונים, לאהוב ולהאמין ולהעצים את המציאות באהבה.

נכון, לפעמים אנחנו נוטים לשלילה. חווים את הקשיים, מדמיינים את העתיד בצבעים קודרים, מתלוננים על כל מיני דברים שצריך לעשות ועוד. אבל, זה לא נורמלי. כשבוחרים ברע הוא הולך וגדל. כשמקטנים את החיים הם הולכים ונחנקים. הזילזול העצמי מחליש ומייאש. זה לא נכון ולא טוב. ההתמכרות לכאב ולרוע היא מחלה נפשית המעצימה את עצמה מיום ליום. היא סוחפת את האנשים החלשים ופוגעת בהם בכל קנה מידה. היא גורמת להם להתייאש מהעולם והעולם אכן, הולך וקטן בקרבם. הזקנה המאיימת עתידה לכבוש את מקומה והגוף הנחלש יגרור יחד עמו את העולם הרגשי לעצבנות, אכזבה, חוסר נעימות וייאוש.

אנחנו צריכים להביט פנימה ולזהות את העוצמות הפנימיות שלנו. להכיר את כוחות החיים שלנו ולראות עד כמה הם עוצמתיים יותר וטהורים יותר כשבוחרים בטוב. זאת היא תכונת החיים האלוקית של האדם. זאת היא הבחירה הראויה לנו. ומתוכה, נעשה את חובתנו, נלך מחיל לחיל, נבנה וניבנה קומה על גבי קומה ונזכה לגאולה שלמה במהרה, אמן.

"ואף על פי שכבר קבועים בלב כל האדם הישר התחלותיו ויסודותיו – אם לא יעסוק בהם, יראה פרטיו ולא יכירם, יעבור עליהם ולא ירגיש בם"

בדרך כלל אנחנו צריכים לבחור בין שתי אפשרויות הנראות דומות זו לזו. במבט האנושי הפשוט נראה ששתיהם מביאות למקום טוב. לשני הצדדים יש מעלות. שניהם מצטיירים כראויים וצריך לפקוח את העיניים כדי לראות את המשמעות של האפשרויות השונות. המשימה היא לזהות בצורה מדויקת את המשמעות של האפשרויות השונות ולהכיר את המשמעויות הטמונות בהם. להסיר את המסכות מעל המציאות ולאפשר לעצמנו לצעוד קדימה בדרך הטובה והראויה.

פעמים רבות אנחנו לא מרגישים את המשמעות של הבחירות. הדברים מצטיירים לנו כסתמיים. אנחנו חווים את העולם המוחשי, הכלכלי, הפרטי והמיידי ולא שמים לב שבתוך המעשים שלנו מסתתרים תכנים ערכיים מהותיים. הבחירות הפשוטות שלנו נושאות בקרבם שאלות מוסריות משמעותיות. כשאדם מתלבט באיזה מקצוע לעסוק, איפה ומה לקנות, איך לעצב את הבית ובאיזה מילים להביע את עצמו הוא בעצם בוחר איך לעצב את עצמו ועד כמה הוא יהיה מחובר אל הטוב האלוקי.

רק אם נעמיק במהות הטוב, נרצה לקנות אותו ונחתור ללא הרף כדי להיות טובים יותר – נזכה לכך. כל שאלה העומדת בפנינו, 'גדולה' או 'קטנה' טומנת בתוכה בחירה בין טוב לרע. צריך להעמיק את המבט, לחשוף את המשמעות הפנימית, לחפש את הטוב ולבחור בו. אחרת, אנו עלולים לשקוע בהבלי העולם הזה, ולהתרחק מעצמיותנו בלא משים.

נכיר את הטוב ונאהב אותו ואז החיים יפתחו בפנינו שפע של הזדמנויות לתרום ולקדם את העולם. בפשטות ובשמחה נהיה מחוברים אל הטוב ונפעל עם א-ל בהצמחת הגאולה.