"עד שלפי המנהג הנוהג בעולם, כשתראה אחד מתחסד, לא תוכל לימנע מלחשוד אותו לגס השכל"

טעות מצויה היא לזהות את התחושות האנושיות שלנו עם חולשה. טבעי ובריא שמרגישים כאב, ספק, שאלה, תקווה, אמונה, שמחה, כעס, אהב, שנאה ועוד ועוד. כל אלו הם טבעיים ומלמדים על אישיות בריאה. זה הכי נורמלי לחוש את הרגשות והתנודות הפנימיות שלנו. זהו סדר הבריאה ובתוכו אנו מצווים לעבוד את ה'.

כמובן, שאסור להיסחף אחרי העולם הרגשי. בטבע האדם הונח הכוח השכלי והוא הראוי להנהיג ולאזן את הרגשות והתחושות שעולות באדם. הרגשות לעצמם, לא יכולות להוות את קנה המידה לזיהוי הטוב שהרי הם מאוד מושפעות מכל מיני דברים חיצוניים. עם זאת, אסור להתעלם מהם. מאורעות החיים משאירים באדם בליל של רגשות ששומה על האדם לעבד אותם ולסדרם בהתאמה אל הטוב. זאת לא חולשה. חלק ראשוני מההנהגה העצמית הוא העיבוד הרגשי הפנימי. מי ששם ליבו לרגשותיו ומאזן אותם יהיה יכול לרתום את עצמו לעיסוק בדברים החשובים.

הגיע הזמן למהפכה. להאמין בעולם האנושי כפי שברא אותו הקדוש ברוך הוא וללמוד ללכת איתו יד ביד. לפתח את השיח הפנימי מתוך הכרה במעלתו וערכו הנצחי ולהאיר את כל פינות החיים באור של אמונה. כי רק מי שמפתח את השיח כראוי יכול להיפתח באמת לחיים של ענווה, אמונה, אהבה ושמחה. אחרת המועקות הפנימיות ימלאו את השיח העצמי ויחסמו אותו. אנו מצווים ויכולים להנהיג את עצמנו ולהיות חסידים המושלים בכוחותיהם. מאמינים בטוב העולמי ושמחים להיות כלים להופעתו. פועלים עם א-ל בתורה ומצוות ושותפים בהצמחת ישועה וגאולה, במהרה בימנו, אמן.

"ואולם תולדות המנהג הזה רעות מאוד לחכמים ולבלתי חכמים, כי גורם שמאלה ומאלה יחסר החסידות האמתי ויהיה יקר מאוד למצוא אותו בעולם"

התרבות בימינו בונה עולם הפוך. כמו בכל תרבות ישנם דברים חשובים שראוי להשקיע בהם ולהתמסר אליהם וישנם דברים האמורים לשרת אותם, או לפחות לא להפריע. אך משום מה היא הופכת עיקר לטפל טפל לעיקר.

כסף, כבוד, קריירה, בילויים, חופשות בחוץ לארץ ועוד נהפכו להיות המגמה. בשבילם עובדים, הם המגדירים את האדם והם הנותנים לו סיפוק בחיים. לעומתם – חכמה,  תקשורת בן אישית, למידה, עדינות, נעימות ועוד הם רק הכלים בהם האדם מתקדם בחיים ומשיג את המטרות האמורות. ויש את הדברים 'שוליים', שאמורים לכל הפחות לא להפריע – משפחה, חברים, תורה ומצוות, אמונה ומוסר.

התרבות היא כל כך חזקה שקשה לעמוד מולה. צריך המון גבורה כדי להיות דון קישוט שחושב וחי אחרת. לוותר על הקריירה בשביל המשפחה, ללמוד כי זה מעשיר את האדם, להאמין שאמונה ואהבה הם העיקר, ולהעמיד את עבודת ה' במרכז החיים כמקור ושורש לכל שאר המערכות.

דוגמה לכשל הערכי הקיים היא מערכת החינוך. בקטנותה, היא מגדירה את  לימודי הליבה כפתח לחיים בוגרים. שהרי בלעדיהם קשה לפתח קריירה, ולהגיע למיצוי עצמי והנאות. הלימודים ההומניים, הכישורים האנושיים, בניית המידות, החברתיות, התורה והאמונה ממנה והלאה. 

כל אחד צריך לקחת אחריות עצמית. לא לקבל את התרבות כמובנת מאליה, אלא, לברר בכלים שיש לו את הדרך הראויה ולדבוק בה. לחיות חיים יהודיים המלאים ביראת שמים ולדבוק בקיום מצוות. כי הם המביאים את האדם לייעודו והם המהווים את עמוד השדרה האנושי הראוי לנו.

"כי יחסר מן החכמים – למיעוט עיונם בו"

צריך לעיין, לעיין ו..לעיין. הרבה פעמים נראה לנו שהדברים ברורים. ניכרים דברי אמת, ברור לנו מה נכון ואיך נכון וכך אנחנו עושים. אבל, זה לא פשוט. יש הרבה העלם בעולם הזה. גם כשנראה פשוט וברור, יש צורך לבחון את הדברים, לזהות צדדים נוספים להבין את מקומם, להבין מה עלולים להפסיד ולמצוא את הנתיב הנכון – בו ראוי ללכת.

אם בני האדם לא יעיינו על דרכם הם ימשכו אחרי החומר. הוא ברור, חזק, נוכח ו…מסוכן. חשוב מאוד להתבונן פנימה, להיפתח לעולם הנשמתי ולהאמין בקדושה הפנימית. להבין איך נכון לחיות ומהי דרך האמת. העולם ההלכתי מדריך אותנו בדבר המעשה הראוי, אבל צריך לשים לב ולהיפתח לצדדים השונים שבקרבו. להעמיק בחובות הלבבות, להבין את המקום של האדם ולהתיישר.

בכל דור ודור יש צורך להבין מחדש את המציאות. להכיר את המורכבויות העכשוויות לסמן מהם המאבקים המאיימים עלינו ולחדד את הדרך הראויה. המנהיגים הצועדים לפני המחנה צריכים לחדור לעומק המציאות ולזהות את משמעותה. כשליחי ציבור הם מובילים את המערכה ומלמדים את הציבור כולו את הדרך.

כל עוד נדמה למישהו שהדברים ברורים – הוא עלול לנפילה. כשמדמיינים שאפשר לנוח – הרוע עלול להרים ראש. החיים הולכים ומתפתחים ויחד עימם אנו צריכים להשתכלל ולהתגדל וללמוד את הדרך. כי רק מתוך עיון אמתי ניתן לחדור את הערפל להכיר את הטוב ולדבוק בו.

"ויחסר מן הבלתי חכמים – למיעוט השגתם אותו"

קשה מאוד לצאת מול התרבות השולטת ברשות הרבים. היא מלאת עוצמה, כובשת את ההכרה האנושית, ממלאת את הלבבות ומכוונת את בני האדם למעשים מסוימים. צריך להכיר בכוחה. להבין שטבעי להסחף אחריה ולהיות מודעים לסכנות הטמונות בה.

חובתנו כבני אדם, להיות ערניים. להבין שאנחנו במלחמה. לדעת שבתום לב ובחוסר מחשבה החברה סוחפת את כולנו למקומות שונים והם לא תמיד מהווים חוף מבטחים. למשל, בשאלת הגבולות המתאימים נוקטת החברה הרחבה בתפיסה מופקרת שנזיקיה רבים ואיומים. הפריצות, הנהנתנות וה'קבלה' של החולשות מייצרות הורסות את החיים, מזיקות לאנשים עצמם ולעיתים גם לכל הסובבים אותם.

במקום הזה אנחנו צריכים להכיר את הקושי הפנימי שלנו. תפיסות מחשבתיות, נימוקים הגיוניים והרגלי חיים שונים מביאים אותנו, בשגגה, למקום שאנחנו לא רוצים להיות בו. כמו בכל מעכה רחבה וגדולה יש צורך להבין מה המקום שלי בתוך התמונה הכללית. לזהות את הכוחות הפועלים בחברה, להבין את המחלוקות הקיימות ולגבש מדיניות מתאימה.

 לבד זה פשוט בלתי אפשרי. צריך להיות חלק מחברה שנמצאים בקרבה אנשי רוח המעמיקים ומאירים את הדרך. בעזרתם יכולים כולם לכוון למקום הנכון. רק אם נלמד יחד את הדרך ונבנה בשיתוף פעולה מערכות מתאימות יהיה ניתן לעמוד מול הסחף. אנחנו חייבים לעם ישראל לסלול דרך רחבה שיוכלו ללכת בה רבים. לדבוק בלימוד התורה וקיום המצוות. לבנות חברה נורמלית האוהבת את הטוב ודבקה בו.

צריכים אנו אנשים גדולים שינהגו את המערכה הענקית הזאת. שילמדו את כולנו את הדרך, יאירו את המציאות באור תורה ויכוונו אותנו נכונה בקיום שליחותינו בעולם הזה.